היי, אני ענבל גוריאל, וזה הסיפור שלי…

כשהייתי ילדה, המשפחה שלי נדדה באירופה כמעט עשור. בשום מקום לא הרגשתי בבית. שוב ושוב מצאתי את עצמי "הילדה החדשה". עשיתי הכל כדי להתבלט ולהשתלב. לפעמים זה עבד, ולפעמים חטפתי על זה לא מעט…

בגיל עשרים ושתיים הגעתי לאודישן אצל הזמר אדם ז"ל. הוא היה כוכב ענק. זו הייתה הבמה הראשונה המשמעותית שלי, והיא פתחה לי עולם חדש. אדם לקח אותי תחת חסותו, לימד אותי מוזיקה, והכי חשוב: לימד אותי איך עומדים מול קהל בלי לפחד ממנו. בהמשך אף הייתי זמרת הליווי שלו לתקופה.

ואז החיים לקחו אותי ל"עיקוף" של עשרים וחמש שנה.

"תמצאי עבודה אמיתית" אמרו לי. אז מצאתי… נכנסתי לחברה גדולה בגיל עשרים וקצת, ויצאתי אישה בת ארבעים ושש, אחרי תפקיד ניהולי בכיר. הגעתי להישגים, רכשתי כלים, גם בניהול אנשים, ובעיקר בניהול עצמי. אבל גם ויתרתי קצת על עצמי. לקח לי המון זמן להבין והייתי צריכה משבר שיטלטל לי את החיים, אבל בסוף זה היה ברור כשמש - זה לא מה שנועדתי לעשות!

הגשתי מכתב התפטרות. בלי הצעת עבודה אחרת. בלי תוכנית עסקית. בלי רשת ביטחון. עוד לא ידעתי מה הייעוד שלי, אבל ידעתי שזה לא שם, בתאגיד הענק, אז קודם כל התפטרתי. חשבו שהשתגעתי. אמרו שירדתי מהפסים. אבל דוקא אז, הכל נפתח. ישבתי בבית וניסיתי להבין מה אני הולכת לעשות עם החיים שלי, שפשוט קיבלתי במתנה.

התחלתי לקרוא על נשים שבנו את עצמן מחדש, ורציתי לפגוש מישהי כזו, שלחתי הודעה למנכ"לית של חברת פרסום וסיפרתי לה את הסיפור שלי. זה הספיק לה כדי להזמין אותי לפודקאסט. סיפרתי שם את הסיפור שלי וההד היה עצום. אז הבנתי: יש לי סיפור, אני יודעת לספר אותו ואנשים צמאים לשמוע.

ההופעות בפודקאסטים וברשתות החברתיות העירו בי את הרצון לפגוש את הקהל בצורה יותר ישירה. כתבתי הרצאה ושוב התגובות היו מדהימות. אני עומדת כיום מול אולמות מלאים, מספרת את הסיפור שלי. את כולו. גם החלקים הלא נעימים, ואני רואה מה זה עושה לאנשים. זה מדהים.

היום אני זמרת, DJ, וכותבת ומבצעת שירים למוזיקת טכנו, בגיל ארבעים ושבע. על במות. עם קהל שרוקד. זה החלק האהוב עלי בסיפור, לראות את הפרצופים של כולם חושבים: "היא לא מבוגרת מדי בשביל זה?".

לא. אני לא. וגם אתן לא!